ההכרות שלי עם עולם הקולנוע התחילה בגיל 14. בגיל ההתבגרות הקולנוע הווה מפלט בעבורי לקשיים רבים. באמצעות היצירה הרגשתי מועיל, תורם ומשמעותי בתוך הקבוצה בה יצרתי ואל מול הקהילה בה חייתי. ביחד עם חברי ״למרכז התקשורת״ באשקלון, הרגשנו שאנחנו משנים את העולם: עשינו סרטים על חללים שנפלו, נושאים שבערו בנו ושידרנו אותם בערוץ הקהילתי בטלוויזיה.

כשיצאתי לצלם עם צוות הצילום מצאנו את עצמנו תמיד מעניינים את הסביבה, כולם רצו להיות אתנו והתעניינו במה שאנחנו עושים: ״מה אתם מצלמים?״, ״רוצים לצלם אותי?״ או ״איך אפשר להצטרף אליכם?״. בעידן התקשורתי של היום יש השפעה רבה ליוצרי הטלוויזיה והקולנוע על התרבות שלנו, הם בוחרים את מי ייראו על המסך ואת מי לא. בשל כך, היתרון הראשון בהקמת קבוצת קולנוע הוא שאנשים בכל הגילאים, מבוגרים, צעירים, נוער וילדים רוצים להשתתף בקבוצה כזו. מעבר מכך, קבוצת קולנוע מהווה קבוצת שייכות, הפועלת להעצמת האדם ולמציאת דרכי ״פורקן״ והתמודדויות חיוביות ומועילות.  

השקפת העולם האדלריאנית, שעליה מבוססת עבודתנו ב"מרכז הישראלי לווידאו-תרפיה", רואה את האדם כאחראי המרכזי למסלול חייו. תפקיד המחנך/המטפל להכווין ולהדריך את האדם בבחירותיו כך שיבין את ההשלכות של מעשים אלו ושיאמין ביכולתו לבחור ולנווט את חייו. פרופסור דריקורס (תלמידו של אלפרד אדלר) המליץ לאפשר לילד להתנסות ״בתוצאות הטבעיות וההגיוניות״ של מעשיו, לתמוך בו כשהוא חווה קשיים, ולהדריך אותו מבלי לשפוט את התנהגויותיו. לצערנו, כשמדובר בשימוש בסמים ובאלכוהול החוויה יכולה לפגום בתהליך הלמידה וביכולת הבחירה של האדם. כמו כן, ההשלכות של השימוש יכולות להוביל להתמכרות רגשית או פיזית ממנה יהיה קשה לצאת. בתהליך העבודה עם צעירים, כשאנו יוצרים סרט הם משתמשים בדמיונם על מנת לברוא דמות שהיא כביכול דמיונית, אבל בפועל היא מורכבת מהתכנים האישיים שלהם. את הדמות הזו אנו מניעים בשדה החברתי בתוך הסרט, והצעירים יכולים גם לשחק דמויות שונות, גם לצפות בהן וגם להחליט על השתלשלות העלילה. בכל אחת מהתנסויות אלו ניתן לקיים שיח על התוצאות שחווה הדמות מהתנהגויותיה או מהמצב אליו היא נקלעה. בצורה זו, הצעירים יכולים לצפות, לדבר ולחוות (כשחקנים) את התוצאות הטבעיות וההגיוניות של מעשיהן.

ההתנסות בתוצאות אלו באמצעות הסרט מתאפשרת בצורה ״סטרילית״ ללא חוויית כישלון כלשהי. צעירים שחסומים מהתבוננות והתמודדות עם תוצאות מעשיהם, יכולים באמצעות ההסתכלות והשיח על דמות שלישית לעשות זאת וללמוד מהתהליך על עצמם.

בתהליך זה אנו נמנעים מלהגיש להם את הסוף ״בכפית״ או להגיד להם איזה סוף הוא נכון ואיזה סוף הוא לא נכון, אלא להביא אותם לשיח על התוצאות שהיו קורות במציאות. לרוב, שיח זה הוא שיח שהצעירים יכולים לקיים בעצמם. בעיקר משום שהסביבה הקרובה להם וגם הם עצמם מכירים את תוצאות מעשיהם והשיח יכול להביא תוצאות אלו למודעות.

בחלק השני של תכנית ההעצמה שאנו מקיימים במרכז המשתתפים מתנסים ביצירת סרט שמטרתו ״הכלה וקבלה של המשתתפים״. המטפל המנחה את הקבוצה מעודד את המשתתפים ליצור סיפור מבלי לשפוט את תכניו של הסיפור. הבקשה היחידה של המטפל מהמשתתפים הוא להעביר את הסיפור "במבחן המציאות״ על מנת שהסרט יהיה אמין. כך למשל, בקבוצה שהתקיימה עם בני נוער ביישוב במרכז הארץ, הקבוצה תיארה חבורה שיושבת ו״מריצה" צחוקים. המשתתפים תיארו את דמויות שמתעסקות בתדמית שלהן ורבות על הכבוד האחד של השני. כמו כן, הם הביאו שתי דמויות ששותות הרבה אלכוהול על מנת להתמודד עם הקשיים החברתיים שלהם (הנערים שהעלו את הדמויות ששותות הרבה היו שני נערים שהוריהם שותים בבית ופוגעים במשפחתם). בתחילה תיארו הנערים את הכיף שיש בסמים ובאלכוהול והמטפל אפשר להם להתבטא. לאחר מכן המטפל עודד אותם להמציא את המשך הסרט ואתגר אותם עם מצבו של השיכור. הנערים לבד הביאו את השיכור לאט לאט למצב בו הוא רב עם חבריו ולבסוף עובר תאונת דרכים.

בסיום הסדנה דיברו הנערים למצלמה ותיארו את התהליך המשמעותי שעברו. הם דיברו על האלכוהול ועד כמה הוא נפוץ. אחדים מהם אף סיפרו על מה שקורה אצלם בבית. התקיים שיח מצולם על הקושי להציב גבולות כנער. את דברים אלו ערך עורך הווידאו של המרכז, והנערים צפו בסרטים ובדבריהם לעיני קהל של חבריהם ומשפחותיהם. המעגלים החברתיים שלהם הופתעו מהיצירה האיכותית שעשו, תמכו בהם וחיזקו את הסרטים שיצרו ואת התהליך שעברו. כל משתתף קיבל דיסק הביתה ויכול היה לצפות בתהליך שוב ושוב.

לסיכום, כשהורה, מטפל או מחנך נותן את אמונו בילד ומאפשר לו להתמודד עם המציאות, קיימים מרב הסיכויים שהילד יבוא אליו בבקשה לעזרה במציאת פתרון. הכלי הקולנועי מאפשר למשתתפים להתבטא ולהתמודד עם התכנים שהם מעלים בסרט בשלבי היצירה של הסיפור, הצילום של הסרט, והצפייה בו. האומץ של המטפל המנחה את הקבוצה לאפשר למשתתפים להתמודד עם התכנים מבלי לפסול או לבקר דברים שעולים בסרט, מעביר את המסר שאל להם לפחד מתכנים אלו. וכך יכולה הקבוצה להסתכל בעיניים ברורות לתכנים הקשים ביותר, להתמודד איתם ולמצוא דרכי התמודדות יעילות באמצעות יצירת הסרט.

עופר סלע הוא במאי קולנוע טיפולי, מתמחה בווידאו תרפיה אדלריאנית ומנחה קבוצות של תאטרון פלייבק. בעל תואר BA בקולנוע ובטלוויזיה, בעל תעודת מנחה קבוצות פלייבק מטעם ״סמינר הקיבוצים״. עופר בנה ביחד עם יפה מור, ראש חטיבת הפסיכודרמה בי.ה.ת. וצוות רב מקצועי של מטפלים תכנית להעצמה בווידאו תרפיה.