האדם המשחק על פי מורנו: חשיבות הספונטניות והיצירתיות בעבודת הוידאותרפיה

מורנו, אבי הפסיכודרמה, רואה באדם את "האדם המשחק"   (מורנו את מורנו 1959). הצורך לשחק הוא לא רק ביטוי של חלק מתהליך החיים כי אם גם הניסיון להבין את העולם. הביטוי של הרגשות והיכולות הוא דרך המשחק שלהם (אקטינג אאוט). משחק זה, או לחילופין, התנהגות זו היא בשליטתו של האדם (בלטנר, 2000).

מורנו האמין בספונטניות וביצירתיות כבסיס לבריאות הנפשית (1947). בהגדירו ספונטניות הוא מבקש לשים את הדגש על תגובה חדשה למצב ישן ו/או תגובה חדשה למצב חדש.  בזמן יצירת הסרט המשתתפים משחקים תפקידם מגוונים ומתנסים במצבים ישנים וחדשים. המעורבות שלהם גדולה הספונטניות מתעוררת ומתרחשים תהליכים  מנטליים ורגשיים, כמו: מחשבות, רגשות, פעולות, למידה וגם ניתוח של סצינה חדשה בהשוואה לקודמת. תוך כדי משחק התפקיד המשתתפים יוצרים. הלמידה המתרחשת  משנה את החשיבה, הרגש והתנהגות והשפעתה ניכרת תוך כדי הפרוייקט.

ההזדמנות לפעול בצורה חדשה באופן מלאכותי (בתוך הסטינג של יצירת הסרט) והצפייה בחומרים המצולמים מאפשרים ראייה חדשה לאיך החיים יכולים להיות אחרת. התפישה העצמית הבסיסית הישנה של האדם משתנה בעבודה ומקבלת חיזוק במציאות (פוקס,1987).

המסגרת האמנותית של יצירת סרט יוצרת סביבה בטוחה בה ניתן להעלות ולטפל בנושאים דחופים בחיי המשתתפים. המסגרת מספקת מקום לביטוי ולשחרור של תכנים רגשיים. המשתתף יכול להזדהות עם דמות בעלת עמדות קיצוניות ובלתי מתפשרות, ובהמשך, בעזרת חילופי תפקידים להגמיש עמדות אלו דרך נקודות מבט שונות.  בעבודה ניתנת למשתתפים הזדמנות לשחק ולמלא תפקידים שונים. הם מתנסים בתפקידים השונים ובוחרים את התפקידים המתאימים וההולמים את הצרכים שלהם: תפקידים קרובים כמו גם רחוקים. תוך כדי היצירה המשותפת יש גם הזדמנות ליצירת קשרים ויחסים עם הזולת.

האדם נעזר במשחק כדי ללמוד ולהשתייך לסביבה. זהותו ותפקודו בחברה מבוססים על רפרטואר תפקידים שחלקו ירש, חלקו בנה בכוחות עצמו אך על כולם משפיעה הסביבה בבנייתם (בלטנר). האוכלוסייה איתה אנו עובדים מגיעה אלינו עם תפקידים שהוגדרו על ידי הסביבה – "אוכלוסייה בסיכון". אנו מציעים לכל משתתף להתנסות בתפקידים אחרים. תפקידים שבחייהם הם לא מעז למלא מסיבות אישיות או חברתיות. הם מתנסים בתפקידים עליהם הם יכולים רק לחלום. הם יכולים כאן להעז לחלום ולהתנסות ואף להצליח. התנסות זו הינה הזדמנות עבור כל משתתף לזהות את הייחודיות שלו ואולי אפילו לשנות את תפקידו הישן לחדש שמיטיב עם הצרכים שלו. העבודה מקדמת את האפשרות להיות נאמן לעצמו ולא להיכנע לתכתיבי הסביבה. תהליך כזה, של ביטוי אישי,  נשען על הקבוצה ונדרשים הקשבה, סובלנות ושיתוף פעולה – בלעדיהם לא יהיה תוצר קבוצתי – הסרט, ובלעדיו, לא יתקיים התהליך ההתפתחותי של כל משתתף .

הסיפורים הם של המשתתפים לעיתים קרובות משקפים את המציאות החיצונית ואולי גם את המאוויים שלהם. לאורך העבודה, שהיא איננה עבודה טיפולית בהגדרתה,  נשמרת הגישה כי יש להרחיק את הדרמה מהסיפור האישי של כל משתתף. אך, היצירה של תסריט והדמויות נתונה בידי המשתתפים. כך, שבלתי נמנע הוא שהדמויות שהם משחקים מוכרות, קרובות ואולי אף בעלות גוון אישי. המנחים שהם אנשי טיפול עובדים בקשב רב לצרכים של המשתתפים. הם מעודדים את המשתתפים  להתנסות במגוון של תפקידים. הצפייה בעבודה שלהם מספקת הזדמנות לדבר על החוויות שלהם כשחקנים וגם על הראייה שלהם את הדמות מעמדת הצופה. הדיאלוג בין שני תפקידים אלה: השחקן והצופה מקדם את השיח סביב הנושא של תוצאות טבעיות והגיוניות ולא הגיוניות של מעשי הדמות. שיח זה מעמיק עם בניית התסריט. הבנת תוצאות המעשים של הדמות באמצעות הסרט מתאפשרת בצורה ״סטרילית״ ללא חוויית כישלון כלשהי. משתתף שחסום להתבוננות בתוצאות מעשיו מחייו עקב ביקורת רבה שספג, יכול באמצעות ההסתכלות והשיח על דמות שלישית לעשות זאת ולהבין את כיצד הדבר מתבטא בחייו.

הריחוק של חיי הדמות מחייהם האישיים מאפשר דיון סביב בחירות שהם עושים בחייהם שלהם.

סוציומטריה – כבסיס להבנת השתייכות, ואחריות בעבודת הוידאותרפיה

המנחים עובדים עם הקבוצה בעזרת כלים סוציומטריים. מורנו, יצר את הסוציומטריה  (1951). זוהי שיטת מדידה של שייכות וקרבה בין אנשים. מדידה זו מסייעת להעריך התנהגות של אנשים בקבוצה ולהתערבויות שיביאו שינוי חיובי ושינוי. היא מסייעת לקבוצה לראות את הדינמיקה שבתוכה.

הסוציומטריה מגלה את תבנית החברות של חברי הקבוצה כשהם פועלים לקראת מטרה מסוימת (1953).  היא מתבססת על כך שאנשים עושים בחירות ביחסים הבינאישיים. בחירות לגבי מי נתפש כידידותי ומי לא, מי מרכזי בקבוצה, מי דחוי ומי מבודד. לדברי מורנו, אנשים בוחרים תמיד ולא משנה אם הבחירות מודעות או לאו, לא משנה אם הן לא מדוברות או מבוטאות היטב. הן לא דורשות הצדקה כל זמן שהן נעשות באופן ספונטני ואמיתי לבוחר. אלה עובדות בסדר קיומי ראשון.

הבחירות נעשות בהתאם לקריטריונים שונים: סובייקטיביים: כמו רגש אינטואיטיבי ראשוני אוהב/לא אוהב אדם ממבט ראשון. או קריטריונים אובייקטיביים ומודעים כמו האם לאדם יש/אין כישורים למילוי תפקיד מסוים.

הכלי הסוציומטרי מסייע למנחים לבנות קשרים בתוך הקבוצה עליהם ניתן להישען וליצור את היצירה הקבוצתית. המנחים הם מיומנים ועובדים ברגישות רבה ובאמפתיה גדולה ביצירת המטריצה החברתית. מאפשרים דיאלוג פתוח ומזמין להשתלב בתהליך היצירה הקבוצתית מבלי לוותר על הייחודיות והמקוריות של כל משתתף. קולו של כל אחד נשמע ואף אלה שקולם לא נשמע מקבלים מקום והזדמנות להישמע, לעיתים, אף בפעם הראשונה. הייחודיות של כל קול מקבלת מקום ביצירה האמנותית. העבודה הנעשית מול התנגדות המשתתפים היא הדרגתית, תהליכית ובקשר אמפתי לצרכים שלהם.

מגוון התפקידים המוצעים: עוזר בימאי, תסריטאי, צלם, סאונדמן, בום מן ושחקן מאפשר לכל חברי הקבוצה למצוא את מקומם ביצירה הקבוצתית.  המנחים מכבדים את עולם התוכן שהילדים מעלים ומקבלים בפתיחות את רעיונותיהם כדי לאפשר להם ביטוי אישי. בעת גילום התפקיד המשתתף/שחקן משוכנע בצדקת דמותו גם אם היא זו של העבריין המצליח. עם זאת, לאורך הפרויקט נעשים שלושה סרטים בהם המשתתפים משחקים תפקידים שונים.  זוהי הזדמנות, לדמויות/שחקנים/משתתפים לבוא במגע זה עם זה.

החקירה הסוציומטרית הובילה את מורנו לראות את בני האדם לא כיצורים נפרדים כי אם כיצורים חברתיים אשר הקיום שלהם תלוי ברשת התרבותית של הקשרים שלהם. הוא כינה רשת זו האטום הסוציאלי והתרבותי של האדם. אטומים אלה חושפים את הקשרים הבינאישיים של האדם ותורמים להרגשת השייכות שלו. הוא האמין שבכוחו של האדם לשנות את האטום הסוציאלי שלו. האטום מראה את הקשרים ואת אופן השייכות של האדם לסביבתו. ככל שיש יותר קשרים האדם מרגיש אחוז ושייך לסביבתו. חשיבות הסביבה להתפתחות תקינה אצל התינוק מופיעה גם אצל ויניקוט (1957, 1964), הטוען שכדי שתינוקות יתפתחו ויהיו בסופו של דבר לאנשים מבוגרים, בריאים, עצמאיים וחברתיים, צריכה להיות להם סביבה טובה בה מתקיים קשר בין התינוק לאימא ולסביבה המטפלת בו. קוהוט (1996), אף מגדיל ואומר שללא סביבה אמפתית ותומכת יצור האדם יגווע. לדבריו כל יצור אנושי נולד עם פוטנציאל גרעין הזקור לסביבה אמפתית כדי להתממש. האדם אשר אינו מצליח לממש את הפוטנציאל הגרעיני שלו יתקשה להתפתח למבוגר אחראי, עצמאי, בריא וחברתי.

לכן בעבודה שלנו אנו מתעקשים על הקשר עם ההורים ועם אנשי הצוות של המקום. אנו יוצרים סרט גם עם ההורים. לאנשי הצוות של המקום יש הדרכה של המרכז ובנוסף מערכת אינטרנטית השומרת אותם מעודכני בכל שלבה של הפרוייקט. אנחנו טווים את המטריצה החברתית של המשתתפים בעזרת הקולנוע.

מחברת המאמר היא יפה מור, ראש חטיבת הפסיכודרמה בי.ה.ת. וראש תחום ההנחייה והטיפול במרכז.

רשימה ביבליוגרפית:

ויניקוט, ד. ו. (1957). הילד, משפחתו וסביבתו. ספרית פועלים, עמ' 9-15.

Blatner, A. (2000). Foundations of psychodrama: History, theory, and practice. New York:

Springer, p150-187, p37.

Fox, J. (1987). The essential Moreno. New York: Springer, p60, 6p.

Kohut, H .(1996). Towards the psychology of the self. Psychology press, p. 58-68.

Moreno, J. L. (1951).  Sociometry, experimental method and the science of society: An approach to a new political orientation.  Ambler, PA: Beacon House, Inc./Horsham Foundation

Moreno, J. L. (1953).  Who shall survive? Foundations of sociometry, group psychotherapy and sociodrama (2nd ed.).  Beacon, NY: Beacon House.

Moreno,J. L. (1947). Theatre of spontaneity. Beacon House.

Moreno,J. L.,  Moreno, Z. T. (1959).  Psychodrama: Foundations of psychotherapy.

Beacon, NY: Beacon House.